אליזבט נסרה אריב - מנהלת סיעוד

תכירו את אליזבט נסרה אריב שמשמשת כמנהלת סיעוד-מרכז סיעוד מרגוע מזה ארבע  שנים.

אחרי שניהלה בית אבות קטן עם שתי מחלקות סיעודיות בקריית ים, הגיעה אליזבט למרכז הסיעוד 'מרגוע' בחיפה.  "אחרי 20 שנה במקצוע", היא מתארת "אני יודעת שמקצוע הסיעוד הוא השקט הנפשי שלי.  לאחר שלמדתי בחו"ל את תחום האחיות והגעתי לתחום הסיעוד, עסקתי בכל שרשרת התפקידים בתחום.   אני משוכנעת שלעסוק בתחום הטיפולי והסיעודי במיוחד בגיל השלישי, מחייב את העוסקים במלאכה להיות עם הרבה כוח נפשי."

בתקופה כה מאתגרת,  כמו ההתמודדות עם מגפת הקורונה, אליזבט, כמו שאר אנשי הצוות, היו חייבים להתגייס 24 שעות ביממה 7 ימים בשבוע, לסדר יום מאתגר במיוחד.  "לא היה מדובר רק בהצלת חיים, היינו חייבים להיות במיטבנו כדי שגם אנחנו וגם הדיירים יסתכלו על חצי הכוס המלאה ויאמינו באופטימיות כי התקופה הקשה הזו תחלוף.".  והיא מוסיפה ואומרת: "במקצוע הסיעוד, חייבים להיות עם יכולת נתינה כל כך רחבה, אולי אפילו קצת יותר מאשר קבלה, אך בזכות העבודה בתחום  אני זוכה מדי יום להגשים את מה שחלמתי תמיד".

אליזבט מספרת לנו: 

"לאחר כ-15 שנות עבודה כמנהלת סיעוד בנוף-ים (בית נוסף השייך לרשת) הוצע לי לנהל את הבית ב"מרגוע", וזה היה קידום מאתגר". בתפקידה אליזבט

אחראית על מערך הסיעוד והטיפול של הדיירים. "אני מגיעה מוקדם בבוקר עוברת בין המחלקות, הבית שנראה כמו כוורת הומה. כל אחד עסוק בשלו, אחיות ומטפלים מכינים את הדיירים לעוד יום חדש. זו הרגשה של עשייה ומשמעות.    מבחינתי לדעת שכולם מתפקדים כמו שצריך, שבני הבית חיים בהרמוניה, וכמו במשפחה דואגים שלא יחסר דבר, זו תחושה של סיפוק. 

מה שייחודי למרגוע שאין במקומות אחרים הוא  שהמרכז עצום בגודלו, ולמרות זאת  אנחנו מצליחים לעבוד בשיתוף פעולה בין כל הפרופסיות. ישנה תמיכה ואוירה מאד משפחתית. זה מסייע להתמודד גם ברגעי משבר וגם ברגעים של שמחה".

היא ממשיכה ומוסיפה : 

"אני זוכרת שכשלמדתי להיות אחות מוסמכת, לפני 20 שנה, אבי ז"ל חלה בסרטן הלבלב. ביקרתי ברמב"ם על בסיס יומיומי, דאגתי לו מאד. מי שסייע לי באותה תקופה היו האחיות במחלקה. הרגשתי שאני לומדת את המקצוע הנכון. לאחר מכן סיימתי גם תואר שני בסיעוד. האחיות מרמב"ם ואבא על ידם היוו מודל עבורי".

כששאלנו אותה על תחושותיה בתקופה הנוכחית עם מגיפת  הקורונה, פניה נעצבות: "זו אכן תקופה קשה מאד. האחריות   לדיירים ולעובדים היא אתגר בפני עצמו, אבל יש גם את הדאגה למשפחה. אני נשואה עם ילד ויש לי  אמא מבוגרת. זה בעיקר תחושה של עומס, ולעיתים גם חוסר אונים. כשמשרד הבריאות ביקש מהנהלת מרגוע לפתוח מחלקת קורונה, היו לי חששות.  בפועל הצוות שלי תפקד מעולה ואני גאה על כך מאד.   

בשעות הפנאי, לאחר העבודה, אליזבט לא מוותרת על מכון הכושר במקום מגוריה בעכו. ועכשיו משנמנע ממנה לטייל בחו"ל, היא מנצלת את הזמן בקריאת ספרים ככל האפשר ובאופנה. 

כששאלנו מה התובנה שלה לחיים, היא מחייכת ואומרת: "אבא שלי אמר לי פעם: "גם זה יעבור" והוא צדק. אבל עד אז המוטו שלי בחיים: "החיים נפלאים-צריך לנצל כל רגע.."

על קשר מיוחד שהיא יצרה עם אחת המטופלות היא משתפת אותנו: "במהלך שהותי כאן ניקשרתי לדיירת שבעלה היה מבקר אותה יום יום ודואג לה במסירות ובכבוד. לזוג לא היו ילדים וכל בוקר בעלה נכנס לעדכן אותי במצבה של אשתו ולשוחח מעט. מאז פטירתה, הוא מגיע לעיתים קרובות להתייעץ בעניניו הרפואיים. זה מחמם לי הלב, הקשר האישי שנוצר ביננו". זה בעיקר גם מזכיר לי את הקשר והדמות הנערצת עלי שזו אמי הפרטית".