סמירה ואכד - מנהלת משק

את סמירה ואכד, מנהלת המשק, ב'מרגוע' פגשנו כמה דקות לאחר שקיבלה את החיסון הראשון לקורונה. בפנים חייכניות ומרגיעות, היא מאפשרת לנו ללמוד קצת על עבודתה היומיומית.

"אני עובדת כבר 18 שנה בתחום הסיעוד, ובתפקידי הנוכחי אני אחראית על כל עובדי המשק במקום. 

תכלס, זה לדאוג שלא יחסר כאן שום דבר מבחינת ציוד שמסופק לכל 12 המחלקות בבית, שהמקום יהיה נקי ומצוחצח, על אחת כמה וכמה בתקופה הזו כשיש משמעות להגיינה, לבטיחות והגנה גם לעובדים שנותנים את הנשמה לעבודה. חשוב שלכולנו המקום יהווה בית נעים, שמריח טוב,  ובתקופה הזו, כשיש סגר, הדיירים שלנו חייבים למען ביטחונם האישי, להישאר במחלקות, ולכן המטרה שלי שיהיה נוח ונעים לשהות במחלקה. כן, יש לי שריטה שאני 'חולת ניקיון' בקטע טוב. איכפת לי שהסביבה של הדיירים והעובדים תהיה מבריקה ומצוחצחת, בדיוק כמו בבית שלי".

- את נראית מאוד צעירה, ספרי לנו קצת על מי את מחוץ לעבודה.

סמירה: "תודה על המחמאה, אני בת 41, נשואה ואם לשני ילדים מקסימים, מתגוררת בחיפה, וחשוב לי מאוד להגיע לעבודה מוקדם, עם אנרגיות חיוביות. הסיפוק שלי עצום מהאפשרות לעזור ולסייע לכל אחד ואחת מהאנשים שסובבים אותי. זו מעין משפחה שניה עבורי. למרות האתגרים הגדולים שכולנו מתמודדים איתם, מקצוענות, חיוך ויחס אישי   בעבודה הכרחיים לכולנו. למרות שהעבודה לאורך שעות ארוכות מעייפת, אני לא מוותרת על התחביב שלי שהוא ספורט. אני הולכת המון ברגל, בעיקר על שפת הים ומשתחררת מכל לחצי היום"

- שתפי אותנו, באיך עוברת  עלייך התקופה בשנה האחרונה?

"אני עובדת הרבה שנים בבית האבות ונקשרתי להרבה דיירים, אך בזמן הקורונה נפטר דייר ערירי. ליוויתי אותו שנים רבות וזה כאב לי מאד.כל אובדן הוא קשה מאוד, אבל במיוחד כשאת נקשרת באופן אישי לדייר במשך תקופה כל כך ארוכה.  אני חייבת  לספר לכם על   ליל הסדר האחרון שקיימנו בבית, ולאור הסגר חגגנו  סדר כהלכתו בתוך מחלקת הקורונה. ערכנו שולחנות באופן חגיגי, האוכל שהוגש היה מותאם לחג. וכולנו לבשנו חליפות התמגנות. זה היה ארוע כל כך מיוחד ומרגש.

-איך עוברת עליך תקופת הקורונה? 

אני עובדת בלחץ מתמיד. המטרה לנקות ולהבריק את הבית ולדאוג לחיטוי בכל מקום בנוסף חשוב שלדיירים לא יחסר ציוד אישי, אני דואגת להזמנת אספקה קבועה: חיתולים, ציוד מתכלה, כלי מיטה. איכפת לי שהדייר ירגיש בנוח אפילו שהוא רחוק ממשפחתו. בנוסף משפחות שמביאות אוכל אישי מהבית, משמחות אותי. כל אחד רוצה להרגיש קצת קרוב למשפחה,  כשהוא רחוק מיקיריו.

-האם את אופטימית לגבי העתיד?

אני אדם אופטימי. 18 שנה לעבוד בבית אבות סיעודי ולקום עם שיר בלב.. כולם מכירים אותי, אני מחייכת, אוהבת מכל הלב את הדיירים והצוות הנפלא שלנו. ועכשיו אחרי החיסון אני מקווה שנחזור לשגרה. אנחנו בקריית אליעזר, ומול הבית, יש לנו מרכז מסחרי מהמם. הדיירים אוהבים לצאת לרחבה הקידמית בימים שמזג האוויר מאפשר זאת, להנות מהחברותא ומהנוף היומיומי.  כבר זמן רב שלצערנו, אנחנו לא בשיגרה, ומתגעגעים  לאירועים הנפלאים שאנחנו מארגנים כמו מסיבות לחגים, ימי הולדת. בקורונה הכל הצטמצם למחלקות . אבל יש לי תקווה בלב שבליל הסדר הקרוב נחגוג עם המשפחות ויהיה שמח אני מתפללת לטוב.